top of page

לחפש את הדבר האמיתי

 

האמת אמורה להיות אחת, חד משמעית, ברורה ולא משתמעת לשני פנים,

אבל האם היא באמת כזו?

 

 

  

ניצוץ היה שם תמיד, אבל האירוע המכונן שהבעיר ממש את האש הפנימית האמיתית היה ללא ספק מותה הפתאומי של אורלי.

   שעת לילה. אני קצין צעיר בקבע, בדיוק נכנסתי לדירת השותפים השכורה שלי בתל אביב. פתאום הטלפון צלצל.

 

 

ישנם אירועים והתרחשויות שעד שהבן אדם לא חווה אותם בעצמו, הוא לעולם לא יוכל לדעת כיצד חש אדם שכן חווה אותם. אלו יכולים להיות כמובן אירועים טראומטיים כמו מוות של אדם אהוב או תאונת רצינית, וגם דברים טובים ומרגשים במיוחד כמו הריון ולידה או הורות בכלל.

   יש אין ספור מקרים וסיטואציות נוספות שמותירות חותם או חורטות חריטה פנימית קטנה או גדולה בנפש. גם אהבה נכזבת, אורגזמה, פחד מוות אמיתי, רכיבה על אופנוע, צניחה, ועוד ועוד הם חלק מרשימה ארוכה של חוויות והתרחשויות שאין שום דרך לשחזר את ההרגשה האמיתית הפנימית של החווה בדרכים מלאכותיות. מי שלא חווה בעצמו לא יבין עד הסוף גם אם זה מתואר לו בצורה מדויקת ומפורטת, בין אם בספר, סרט או בהקשבה לסיפורו של אדם שחווה את ההתרחשות הזו.

   גם אדם חכם, רגיש ורחב אופקים צריך להיות מודע לחוסר ניסיונו במצב הספציפי של האדם העומד מולו ולהצניע לכת. פעם חוויתי תגובה של אדם לחברו שאשתו עברה "לידה שקטה". הבן אדם היה שבור, שפוף, מבואס, והחבר ברגישות לא קיימת אמר לו, "עזוב, קח את הבאסה בסבבה".

   זה לא שהוא דביל מוחלט, סה"כ די נורמלי, אבל היה לחלוטין ברור שבתודעה שלו הוא לא רואה מולו אדם אבל באמת על אובדן אמיתי, אלא סתם חבר עצוב, והמילים האלו שאמר לו היו כנראה מתוך כוונה טובה, אבל הם פגעו יותר משעזרו עקב חוסר הבנה למצבו האמיתי.

 

 

 

-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-

 

  

שלושה איברים עיקריים מניעים את האדם. לכל אחד מהם יש תפקיד ביולוגי ברור ומובהק, אבל בנוסף הם קיבלו תפקידים תודעתיים וירטואליים שחורגים מהתפקיד הביולוגי המדעי. האיברים הם המוח, הלב והבטן.

   המוח הוא היושב ראש, איבר שקול ורב יכולות וכל החלטה שתוסכם הוא זה שיצטרך להפעיל את איברי הגוף כדי לבצע אותה. לכן בסופו של דבר כדי שמשהו יקרה הוא יהיה חייב להשתכנע או לפחות להסכים לזה ברמה כזו או אחרת.

   הלב הוא קצת ערמומי, מקבל החלטות על פי נתונים מועטים, ומנסה להוביל את האחרים ללכת בעקבותיו. הוא מאוד כריזמטי ומשכנע, אבל פועל ללא שיקול דעת ונדרש לריסון לעיתים קרובות. בצמתים רבים בחיים, הוויכוח המרכזי יהיה בין המוח ללב.

   לבטן יש גם מה להגיד, אבל היא תבוא לידי ביטוי בעיקר כשאין הכרעה בין המוח ללב. מעין פונקציה מאזנת שאמורה להיות סוג של גלגל הצלה ולהכריע באין הסכמה. זאת למרות שגם הבטן לפעמים תמהה ומבולבלת ולא יודעת. כשהיא כבר תכריע זה יהיה בד"כ על סמך תחושות שלא ניתן לבססן בצורה מוחלטת. מאחר ועליה לעיתים מוטלת המשימה ההכרחית לקבל את ההחלטה גם במצבי אי וודאות מוחלטים, למרבה הצער היא גם טועה ומטעה לעיתים מזומנות.

   ישנם איברים נוספים עם תפקידים וירטואליים כאלו ואחרים. הם באים לידי ביטוי בסיטואציות מסוימות. למשל הביצים (או הרחם אצל האישה?), שנדרשים לשמש כוח עזר לאיבר המכריע, תוסף של מין אנרגיה קוסמית, כדי בסופו של דבר להביא לכך שהמוח יבצע.

   לכל אחד מהאיברים יש את האמת שלו וכל אחד יכול להביא טיעונים משכנעים לטובתו. סנכרון טוב ושיתוף פעולה פורה בין האיברים הוא משמעותי מאוד ויכול להביא את בעל האיברים למחוזות טובים. השתלטות של אחד האיברים על השאר בצורה דומיננטית ובוטה מדי, עלול להמיט אתגרים קשים על בעל האיברים ואפילו אסונות, בין אם מטאפיזיים או מוחשיים.

   אדם צריך להכיר את אבריו, להתייחס אליהם, להשתמש בהם, אבל להיות מודע לחשיבות בשמירה על האיזון בניהם.

 

 

-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-0-

החתולה לא ידעה מה לעשות עם גורה המת. הוא התנהג שונה מארבעת אחיו שינקו ויללו מדי פעם.

טבע בחצר. ספארי של תרנגולות במקום יענים וחתולים במקום אריות ולביאות. הניצודים הם החרקים. לפעמים אם יש מזל עכבר נלכד בציפורני חתול ולעיתים מחוסל לחלוטין עד שנשאר ממנו רק הזנב. ציד של ציפור תוהה (וטועה) הוא כבר מחזה מרהיב ונדיר.

פעמיים בשנה קורה מאורע. הנקבות בהריון.

   כשהגענו לשם היתה רק חתולה אחת עם כמה גורים שרק נולדו. ההמלטה היתה נסתרת. הגורים התגלו רק לאחר רצף של לילות עם יללות וחריקות שבקעו מאזור הגג. קראנו לה "החתולה האם".

היא לא היתה של אף אחד. היא פשוט אימצה את חצר הבית כמקום מגוריה והמליטה במקום נסתר בין המרזב לגג הרעפים. אחרי ההמלטה היא הורידה את הגורים לחצר, למעט אחד שנתקע בתוך המרזב והייתי צריך לחלץ אותו כשאני חובש כפפת עבודה עבה. למדתי על בשרי שחתול מבוהל והיסטרי שורט ממש גם אם הוא קטן ביותר.

החתולה האם גידלה את הגורים שלה בחצר שלנו במסירות ודאגה. אנחנו תרמנו את חלקנו בכך שדאגנו תמיד למים טריים ואוכל חתולים זמין. גם לאמא וגם לגורים, כשבמקביל להנקה התובענית שלהם הם היו כבר מסוגלים לאכול אוכל יבש.

החתול ההוא שחילצתי היה יפה מאוד, אבל קטן וחלש מאחיו. לא היה לו מזל גדול בחיים. מילא שהיה תקוע וזנוח עם לידתו בתוך מרזב ומשם ילל במשך שעות וימים, עד שחילצתי אותו כשהיה כבר באפיסת כוחות, אלא שגם בחייו הקצרים כשהצטרף למשפחתו הוא תמיד נדחף החוצה על ידי אחיו בעת הנקה והיה נראה שתמיד משתרך מאחור באופן כללי. הוא לא האריך ימים כי בנוסף לכל הצרות יום אחד גם תקף אותו עורב. למרות שאנחנו גירשנו את העורב כששמנו לב לכך, הוא כנראה הספיק להיפצע וביחד עם החולשה הכללית שלו בסופו של דבר הוא לא שרד.

ככל שעבר הזמן הגורים האחרים גדלו. לא כולם נשארו בחצר. עם עונת הייחום הראשונה לחייהם הזכרים בד"כ נדדו למקומות אחרים בחיפוש אחר נקבות מיוחמות. לפעמים הם חזרו ולפעמים לא. כשחזרו, היה ניכר עליהם לעיתים קרובות שעברו תקופה מטלטלת. הזכירו מראה של תרנגול מרוט לאחר קרב תרנגולים. בד"כ היו רזים יותר, לעיתים עם שיער מוכתם ומדובלל ולפעמים אף עם פצעים טריים. כאמור לא תמיד חזרו, ובמקרים כאלו לעולם לא יכולנו לדעת מה עלה בגורלם.

חייהם של חתולים שהצליחו לאמץ לאורך זמן חצר פרטית כלשהי הם בדרך כלל נוחים הרבה יותר משל חתולי רחוב חסרי בית. עם זאת גם חייהם של חתולי החצרות היו יכולים להיות לעיתים אכזריים ולהסתיים למרבה הצער טרם הגעה לשיבה טובה.

במקרה שלנו לחתולי החצר היה מרחב מחייה מרווח ונעים, האכלה סדירה, משחקים ותשומת לב, אבל ללא אישור כניסה לבית וללא השגחה ווטרינרית. זה היה הדיל – אנחנו מספקים חצר גדולה ופתוחה שמאפשרת המון מרחב מוגן יחסית, אבל גם עם אפשרות חופשית לצאת לרחוב או לחצרות שכנות. הדיל כלל האכלה יחסית סדירה, בעיקר במזון חתולים בריא, אבל גם מדי פעם שאריות מזון ערבות לחיך וכמובן תמיד מים טריים. מצד שני ההתייחסות התודעתית אליהם היתה כאל חתולי רחוב, ללא מחויבות מלאה או היקשרות רגשית גבוהה מדי.

כך החלה שושלת החתולים. מדי פעם היתה המלטה של חתולה כזו או אחרת, שבהמשך גידלה את הגורים שלה בחצר או שהייתה נודדת איתם למקום אחר. לאורך השנים נשמר איזון מסוים בין הצטרפות חתולים למשפחה, לעזיבת חתולים קיימים (או פטירתם בטרם עת בנסיבות כאלו ואחרות).

ההמלטה האחרונה היתה מוצלחת. חמישה גורים. מספר שיא שמשחזר רק את ההמלטה הראשונה של החתולה האם. הם לא נולדו בגג, אלא באיזה מקום נסתר בחצר, אבל כמה ימים לאחר ההמלטה, רעש המכסחת של הגנן פגמו בביטחון היחסי לשהייה באזור ההוא והחתולה החלה להעביר את גוריה למקומות אחרים בחצר, נסתרים יותר. היא היתה אוספת גור אחד בפיה וחוצה איתו את החצר במהירות. לאחר שהניחה אותו היתה פונה לאסוף את הבא בתור. בסופו של דבר מתחנה לתחנה כולם הגיעו לגג.

כבר אז התוודענו למושגים בערכי המשפחה אצל החתולים. כל המשמעויות שיש בטבע ליחסים בין אמא לצאצאיה קיימים, אבל כחיית חצר היינו נוכחים לשילוב של אבולוציה, גנים וגם מעורבות של האדם בעיני החתולים כאל כמעט כל יכול, לפעמים מפחיד ולא צפוי, ולפעמים עוזר ומזין.

הרגשות האמיתיים של החתולים הם נסתרים, כמובן למעט הכמיהה התמידית לאוכל תוך יללות מציקות אבל שעוזרות להם לפעמים לקבל משהו טעים.

חוסר ההבנה של מהות האדם בעיני החתולים הכתיבה את התנהגותם על ידי האינסטינקטים וההרגלים שלהם. זה אולי מה שגרם לחתולה עם חמישה גורים, שאחד מהם לא זז, לחשוב שזה יהיה רעיון טוב להניח אותו בפתח הדלת שממנו יוצא מדי פעם האדם הכל יכול. האם זו היתה בקשה לעזרה והיא קיוותה שהאדם "יתקן" את החתול המת, או אולי דווקא סוג של "מנחה" ליצור הענק שנמצאים תחת חסותו? מה האמת?

בכל מקרה, האמת שלי היתה שאין לי אף ברירה, אלא לקחת שתי שקיות, כפי שיצא לי לעשות מפעם לפעם, לאסוף בסלידה את הגור המת, לזרוק אותו לפח הגדול בחוץ ולרוץ מהר מהר לשטוף ידיים טוב טוב עם הרבה סבון. אולי גם כדי לנסות למחוק את תחושת הגועל של איסוף החתול הקטן, גם אם זה דרך שקית כפולה שהכנתי בקפידה לצורך העניין. משהו שהוא אחד הדברים החמודים בעולם כמו גור חתולים, הופך ברגע אחד להיות דוחה לחלוטין מרגע שאיבד את נשמתו והפך לפגר.

בילדות שלי היה מין מנהג כזה לירוק כשנתקלים בפגר. כשזה היה קורה הייתי מדמיין שחיידקים מעופפים מהפגר נכנסו לי לפה ובעצם היריקה אני למעשה מעיף אותם. המנהג הפך לסוג של אינסטינקט עם השנים שאף המשכתי לבצע מפעם לפעם גם לעת ההתבגרות, אבל בחלוף רבות השנים גם האינסטינקט הזה הלך ונעלם.

אני לא זוכר אם בשלב שאספתי את הגור ההוא עדיין נשארו רסיסים מאקט היריקה, אבל גם אקט זה, כמו גם שטיפת הידיים עם סבון בצורה נמרצת ביותר, למרות הבידוד של שקית כפולה, הן ללא ספק פעולות שנובעות יותר מהנפש מאשר מהמחשבה השקולה וההיגיון.

bottom of page